<h1>פירוש קדמון מבית מדרשו של רבינו פרחיה על שבת</h1>
<h2>דף קיב.</h2>
פיס'. קושרת אשה מפתחי חלוקה. לכתחלה. ואע"פ שיש לחלוק שני קשרים משני צדי פתחי [החלוק]. שלא תאמר שהקשירה שהיא מן הצד האחד אינו צריך להתירה, והויא ליה כאילו הוא קשר של קיימא, וחייבת על התרתו, קמ"ל דקושרת לכתחלה. וחוטי שבכה ושל פסקיא. פירוש השבכה שמקבצת בה שערה מותרת לקשור חוטיה על צוארה ולא חיישינן שמא תשלוף השבכה מעל ראשה ויהיה הקשר קשר של קיימא. אלא כיון ששערה נשחת מפני השליפה לא שלפה לה, והוי הקשר אינו לקיימא, והרי הוא מעשה הדיוט ומותר. פירוש פסקיא בלשון ישמעאל קמאט.
ורצועות מנעל וסנדל. איתמר רצועת מנעל וסנדל תאני חדא חייב חטאת ותנא אידך פטור אבל אסור ותניא אידך מותר לכתחלה כול'. פירוש שמצינו שלש ברייתות, אחת אומרת שהמתיר רצועות המנעל או הסנדל חייב חטאת, והאחת אומרת פטור אבל אסור, והאחת אומרת, מותר להתירן לכתחלה, ומקשינן ומתרצינן וכולהו פשוטות. מדת אסתוארא דכרעיה. פירוש מדת כף רגלו. והא דקתני פטור אבל אסור בדחומרתא. פירוש... הסנדל יש לו רצועות יוצאים מגופו, ומקבצין אותן הרצועות ומכניס אותן בתוך חוליא שהיא בהאי לישנא חומרתא. אם ירצה שיהיה הסנדל רחב יכניס מן הרצועות לחומרתא מעט וקושר אותן הרצועות מחוץ החוליא. ואם ירצה שיהיה הסנדל קצר [מתיר] אותן הרצועות וקושר אותן מחוץ החוליא. והוי זה הקשר מעשה [אומן] ואינו של קיימא. ועל זה אמרה הברייתא [פטור אבל אסור]. והא דתניא מותר לכתחלה בסנדל דנפקי ביה [בי תרי]. הסנדל יש בו רצועות ואין קשירתן צריך [אומן, לפיכך] יוצא בו לכתחלה, שירויח אותו וקושרו על [המנעל]. דכיון דיצא... שיקצר אותו וקושר אינו מעשה אומן ואינו של קיימא. ועל זה אמרה הברייתא [שמותר לכתחילה]. ר' ירמיה הוה אזיל בתריה דר' אבהו בכרמלית איפסיקא רצועה דסנדלה דר' ירמיה אמר ליה רבי אבהו שקול גמי לח דחזי למאכל בהמה וכרוך עליה. יש שפירש שקול גמי לח וכרוך על הסנדל כדי שיהא הסנדל ראוי לטלטולי מחמת הגמי הלח שהוא עליו שהוא ראוי למאכל בהמה ומטלטלו בכרמלית. ויש שפירש וכרוך על הרצועה שנפסקה, מפני שאין הקשירה בגמי הויא לה קשר של קיימא, ויכניס רגלו בסנדל ומהלך בו עד שמגיע לביתו. אביי וכול' ומאי שנא מדר' ירמיה התם. פירוש בכרמלית. לא מינטר, לפיכך שרי ליה רבנן לטלטולי. הכא. פירוש בחצר. מינטרא. ולפיכך לא שרי ליה טילטול שהוא אסור מדרבנן.
<h2>דף קיב:</h2>
פיסקא דברייתא. ונודות יין ושמן, פירוש שקושרין אותן לכתחלה ואע"פ שיש לה שני פתחים. שלא תאמר שהפתח האחד קשירתו לקיימא ואסור לקשרן בשבת. קמ"ל דמותר לכתחלה. וטעמא משום דזמנין מתיר האי וזמנין מתיר האי. וקדרה של בשר. ואע"פ שיש לה שני מקומות כדמפרש בגמרא. רבי אליעזר בן יעקב אומר קושרין לפני הבהמה בשביל שלא תצא. ואע"ג דאית ליה תרי אסרי. פירוש ואע"פ שהבהמה צריכה שיקשור לה שני קשרים אחד למעלה ואחד למטה. שלא תאמר שהקשר העליון הבהמה יכולה שתצא מתחתיו, וכשירצה [להוציא] הבהמה אינו מתיר אלא הקשר התחתון בלבד, והוי הקשר העליון (הוא) קשר של קיימא. וקא משמע לן דלא קשר של קיימא הוא ומותר לקושרו.
<h2>דף קיג.</h2>
[קושרין] דלי בפסיקיא. פירוש הדלי שממלאין בו המים מותר לקשור בו פיסקיא... מטלית ארוכה שיתכן למלאות בה מן הבור וכיוצא בו [מותר] הדלי בפיסקיא, מפני שאינו מבטל לעולם [ומתירו לאחר] דמליאה, והויא לה קשר שאינו מעשה אומן ואינו של קיימא. אבל לא בחבל. מפני שהוא מבטל החבל [לעולם] והויא לה קשר של קיימא ואסור. אבל אם היה החבל [של גרדי] מותר לו לקושרו, דלעולם לא מבטיל ליה [שהרי צריך] לו למלאכתו, כדאמר ר' אבא אמר ר' חייא בר אבא [מביא אדם חבל] של גרדי מתוך ביתו וקושרו בפרה ובאבוס כדי שתהיה [אצל] האיבוס ותאכל. והוא הדין לקושרו בדלי, דכיון שהוא... ומותר לטלטלו. וכיון שהוא צריך בו למלאכתו [לא מבטל ליה] ולפיכך שרי.
מתניתין מקפלין את הכלים [אפילו ד' וה'] פעמים. פירוש כגון שיצא בהן ערבית מקפלן כדי לצאת בהן שחרית, וחוזר ומקפלן אחר שחרית כדי שיצא בה במנחה וכיוצא באלו. והוא בשאין לו בגד אחר שיחליפם. אבל אם היה לו בגד אחר שיחליף בו, אותן הבגדים אסור לו לקפלן משום כבוד שבת. ומי שאין לו וצריך לקפל, אינו רשאי לקפל אלא בשלשה דברים אלו. הראשון והוא שיקפלו לבדו ולא יהיה אחר מסייעו בקיפול, שאם קפלו שנים היו עושים כדרך שעושין בחול ואסור. והשני והוא שיהיה הבגד חדש. פירוש שהבגד החדש הקיפול מועיל בו ומיפה אותו, אבל הישן אין הקיפול בלבד, מיפהו, וחיישינן שמא יגהץ אותו, שהגיהוץ אסור משום מכה בפטיש. והשלישי והוא שיהיה הבגד לבן ולא יהיה ממין צבועין, גזירה [שמא] ימצא עליזה בקיפול משום שנחוש בו [ויצבע] בשבת ויתחייב [משום צובע]. אמר רב הונא יש לו להחליף יחליף ואם אין לו להחליף ישלשל בגדיו. פירוש יתיר חגורו כדי שירדו בגדיו על רגליו. ואמרינן בגמרא והא מתחזי כי רמות רוחא. פירוש גס רוח. ואמרינן כיון דכל יומא לא עביד הכי. פירוש אין בגדיו משלשלין על רגליו, ובשבת בלבד הוא דעביד הכי לא מתחזי כרמות רוחא, אלא הרואה אותו יודע שמפני כבוד שבת הוא דעבד הכי.
<h2>דף קיג:</h2>
אדמה. פירוש טפל וכיוצא בו. ואמרינן בגמרא האוכל מעפר בבל כאילו אוכל מעצמות אבותיו. שלא נקרא שמה שנער אלא משום שננערו כל מיתי המבול לשם. אמת המים. מגדה. אם יכול, לפסוע עליה כדרך פסיעתו בלא טורח מותר לו לילך עליה ואם לא אסור. מתקיף ליה רבא היכי לעבוד ליקוף. כלומר אם אינו יכול לילך עליה היאך יעשה. יסוב מעליה עד שיגיע לסופה הא קא מצטער בהילוכא, ואסור להצטער בשבת. ואם ילך בתוכה מתוסן מאניה, פירוש יתלכלכו בגדיו בטיט ויבוא לידי סחיטה. אלא כיון דלא אפשר. מותר לו להרחיב פסיעתו עליה ושפיר דמי. וכן הילכתא. ממצוא חפצך וכו'.
<h2>דף קיד.</h2>
א"ר יוחנן מנין לשינוי בגדים מן התורה. פירוש מנין לנו שנשנה בגדינו לשבת ולתפלה ולכל דבר שיש בו עבודה לאל. דכתיב ופשט את בגדיו. פירוש שנאמר בפרשת צו [ויקרא ו'] ולבש הכהן וגו' והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה על המזבח ושמו אצל המזבח. אמר ופשט את בגדיו כלומר הבגדים שהרים בהן הדשן מעל גג [המזבח] ולבש בגדים אחרים כדי שיוציא הדשן מאצל המזבח אל מקום [הדשן]. הרי מעתה שיש שינוי בגדים [במקדש] מעבודה חמורה לעבודה קלה, [אף] אנחנו צריכים להחליף בגדינו של שבת ושל תפלה [לכבוד] וחשיבות יתר. מהאי אסמכתא היה רבי יוחנן [אומר] בגדים שבישל בהן קדרה לרבו לא ימזוג בהן כוס לרבו. [בצילא ע"ג צילא]. פירוש חתיכה תפורה על גבי חתיכה אחרת תפורה. ונקרא צילא מפני [שהוא] כצל על אצבעות רגליו.
תלמיד שממנין אותו פרנס על הצבור כל ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ומשיב. פירוש שלא יהיה נעלם ממנו שום דבר אלא משיב לו בקל ובחמור. ואפילו במסכתא דכלה. [פירוש דב]ר קל, הוא שם לבו לו וקראו. ויש שפירש כלה בכל מקום, כלומר אם היה יודע דבר הלכה [בכ"מ אפילו] היא מסכתא דכלה דהיא כלה בלא ברכה [אסורה לבעלה כנדה] ראוי למנותו על הצבור ושאר שררות. למיטרח בריפתיה. פירוש לחמו ושאר צרכיו. במטו מינייכו לא תירתו תרתי גיהנם. כלומר שאמר להם שיעשו תשובה. שאם תלמדו ולא תעשו יהיה לכם הצער שציערתם עצמכם על דברי תורה בעולם הזה, כמו שאמרו [אבות פ"ו מ"ד] שדרכה של תורה פת במלח תאכל ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה, שהוא דומה לגיהנם, בעולם הזה. וילכו לגיהנם בעולם הבא מפני שלא עשו בה. ולפיכך ציום במטו מינייכו, כלומר בחסדכם, לא תירשו שני גיהנם, כמו שפירשנו.
<h2>דף קטו.</h2>
כל כתבי הקדש מצילין אותן מפני הדליקה וכול'. תדע שאם נפלה דליקה בבית... בין שקורין בהן, פירוש בצבור, והוא כגון הנביאים שקורין מהן ההפטרות. ובין שאין קורין בהן. בצבור, והוא כגון הכתובים שאין קורין [הצבו]ר כתובים. ומפני מה אין קורין בהן מפני ביטול בית המדרש. פירוש שאם יקראו הצבור נמי בכתובים יאריך עליהם היום ויבטלו משמוע הדרש שיש בו דבר איסור ומותר, שהם נהנים בו [יותר מ]שמוע כתובים. אמר רב לא שנו אלא בזמן בית המדרש. [פירוש לא] שנו שאסור לקרות בכתובים אלא בזמן שהם רצים לשמוע הדרש, אבל שאר היום שאינו זמן דרש להם מותר. ושמואל אמר אפילו שלא בזמן בית המדרש אין קורין בהן. פירוש דשמואל סובר דאין קורין בכתובים בשבת כלל, כדי שיאמרו קל וחומר ומה בכתובים אין מותר לקרות בהן בשבת בשטרי הדיוטות לא כל שכן. ויש שפירש הכי, בין שקורין בהן בין שאין קורין בהן. פירוש בין שקורין בהן בשבת ובין שאין קורין בהן בשבת. ושקורין בהן בשבת הוא תורה ונביאים. שמפני שיש להן קדושה יתירה על הכתובים התירו לקרות בהן. ומפני מה לא התירו לקרות בכתובים שלא יהא כל אחד הולך וקורא בביתו ויבטל בית המדרש. אמר רב לא שנו. שאין קורין בכתובים. אלא בזמן שיש שם מדרש אבל בזמן שאין שם מדרש קורין. ושמואל אמר אפילו בזמן שאין שם מדרש אין קורין, גזרה שמא יקרא בשטרי הדיוטות. פיסקא. ואע"פ שכתובים בכל לשון. פירוש בין בלשון יון או גפטית או תרגום ובכל לשון מצילין אותן. וזו על טעם רב חסדא דאמר היו כתובין בכל לשון מצילין אותן מפני הדליקה. ורב הונא דאמר אין מצילין מפרש המשנה כך, כל כתבי הקודש וכול' בין שקורין בהן בין שאין קורין בהן, והוא שיהיו כתובין בלשונן ואע"פ שכתובין בכל לשון טעונין גניזה. והלכה כותיה דרב הונא דאמר אין מצילין. אבל רב חסדא תלמיד הוא לגבי רב הונא. אבל אם כתובין בלשונן אע"פ שהן כתובין בסם ובסיקרא ובכל דבר שהוא רושם מצילין אותן. פיסקא. מצילין תיק הספר עם הספר ותיק התפלין עם התפילין ואע"פ שיש בתיק מעות. דלא תימא נעשו בסיס לדבר האסור ואסור לטלטל קמ"ל דמפני כבוד התורה מצילין אותן. להיכן מצילין אותן למבוי שאינו מפולש בן בתירא אומר אף למבוי מפולש. מפרש בגמרא [קי"ז ע"ב] דמבוי מפולש דאמרינן הכא הוא כשיהיה המבוי בשלוש מחיצות ואין לו לחי. ושאינו מפולש הוא כשיהיה ברוח רביעית לחי. ואין הלכה כבן בתירא.
<h2>דף קטו:</h2>
ת"ר הברכות וקמיעין. פירוש הברכות של קרית שמע וברכות של תפלה וברכות שעל כל מאכל ומשקה. והקמיעין שקושרין אותן על זרוען לרפואה אע"פ שיש בהן אותיות של שם וכול'. טומוס. הוא ספר הברכות. ושקעו בספל של מים. כדי שלא ידע בו רבי ישמעאל. ואחר כן ידע בו רבי ישמעאל ואמר גדול עונשך שאבדת אותן בידים יותר מהעונש הראשון שכתבת אותן. שלא אמרו נשרפין במקומן אלא אם נפלה דליקה בשבת. אבל איבודן ביד אסור. ס"ת שבלה אם יש בו פ"ה אותיות. מענין, מתוך תיבות שלימות. האות היא, כגון א' או ב' או ג' וכיוצא בשארן כגון אשר או אנכי שהיא מלה שלימה שלא בלה מאותיותיה דבר... אם יש בו [ללקט] חמש ושמונים אותיות או פרשה שלימה שיש בה פ"ה אותיות מותר להצילו מפני הדליקה. הגליונים. [שאין] כותבין בהן, והן ראש הדף וסוף הדף, ונקראין גליון [אשר] לא כתיבה. וספרי מינים אע"פ שיש בהן הזכרות אין מצילין. קודר. פירוש חותך. א"ר טרפון אקפח. פירוש יראה מיתת בניו אם לא אשרפם. ושיילינן במציעא [פ"ה ע"א] ואמרינן יש בן לאותו צדיק שהיה אומר אקפח את בני אמרו לו בן אין לו בן בן יש לו וכו'.
בהני תלת נחתי בעלי בתים. פירוש שהם עושים עבירה בממונם לפיכך הקב"ה [מחסרם]. לחירות. הוא עבר בממונו על לעולם בהם תעבודו הלכה [לו ממונו]. ודסיירי נכסייהו. פירוש הרואים הקרקעות שלהם מה הן צריכין מן הבנין ומן החזוק ומה יעשו בפרדס שלהן והיאך נוטעין בו וכיוצא באלו. הוא מנע עצמו מדברי תורה בשבת בשביל נכסיו, לפיכך הקב"ה מחסרו אותו הממון שמנע עצמו בשבילו מדברי תורה. וכן הקובעים סעודתם בעת המדרש ומונעין עצמן מבית המדרש בשבילה, הקב"ה מחסרן כדי שלא יהיה להם דבר שיעשו בו סעודה שהיו מבטלים בית המדרש בשבילה. דא"ר חייא שתי משפחות היו בירושלים אחת קבעה סעודתה בערב שבת. פירוש בסוף יום ששי. ויראה מן הדבר שלא היה אצלם כבוד לשבת אלא היו אוכלים ושותים ומתענגים בסוף יום ששי. ואחת קבעה סעודתה בשבת. בעת בית המדרש. ושתיהן נעקרו.
<h2>דף קיז:</h2>
מתניתין. מצילין מזון שלש סעודות. הראוי לאדם וכו' והראוי נמי לבהמתו וכו'. ת"ר הציל פת נקיה. פירוש שאם הציל הלחם שהוא צריך לו לשלש סעודות פת נקיה, אינו רשאי להציל נמי פת הדראה, פירוש פת של סובין. ואם לחם השלש סעודות כולו מפת הדראה מותר לו להציל נמי פת נקיה שמא אינו יכול לאכול אלא פת נקיה ונמצא מצטער בשבת. ומצילין מיום הכפורים לשבת. פירוש שיום הכיפורים הוא קל מן השבת ומותר להציל מן הקל לחמור. וכן נמי מצילין מיום טוב לשבת. אבל אין מצילין מן השבת ליום הכיפורים, מפני שהשבת חמור ואין מצילין מן החמור לקל, ועוד שאין יום הכפורים ראוי לאכילה כלל ולפיכך אין מצילין לו. ואין צריך לומר שאין מצילין משבת ליום טוב. ואין מצילין מיום טוב אלא לאותה שבת שאחריו בלבד ואין מצילין לשבת הבאה.
שכח פת בתנור וקדש עליו היום. כלומר נכנסה קדושת שבת ועדיין הלחם דבוק בתנור, אינו רודה אלא מה שצריך לו לאכלו בשבת בלבד, והשאר מפקירו לאחרים. וכשהוא רודה לא ירדה אלא בסכין וכו'. תניא מי שנשברה לו חבית בראש גגו מביא כלי ומניח תחתיה וכו'. כלומר שאינו רשאי להציל אלא מה שאותו כלי יכול לשאת בלבד, והשאר ישפך או יפקיר אותו לאחרים או יזמן עליו. ובלבד שלא יביא כלי אחר ויקלוט. בו הטיפות שנוטפין מן הגג. כלי אחר ויצרף. כלומר שיתן כלי בראש הגג כמין צריף כדי שיהיה היין יעבור עליו בקילוח והוא כמו מרזב. ואם נזדמנו לו אורחים מותר. לו לצרף ולקלוט. ולא יקלוט ואחר כך יזמין. שמא לא יזמין אחר שיקלוט. ומותר להערים. ולהביא אורחים אע"פ שלא היו בדעתו מבערב, כדי שיקלוט ויצרף להם. אמר רב חסדא לעולם ישכים אדם להוצאת שבת. כלומר [יהיה זריז] להביא צרכי השבת. דכתיב והיה ביום הששי והביאו לאלתר. אמר [רב אבא חייב] אדם לבצוע על שתי ככרות. פירושו שיחתוך, משמע [שיבצע] משניהם. אמר רב אשי חזינא לה לרב כהנא דנקיט תרתי. לחם משנה. ובצע מחדא מינייהו אמר לקטו כתיב. [רבי זירא] בצע אכולה שירותיה. פירוש שהיה בוצע מן הככר שהיה מברך [כפי שיעור] אכילתו כולה. ולשון שירותיה דהכא לשון [שמות כ"א] שארה לא יגרע. א"ל רבינא לרב אשי הא. פירוש הא מחזי כרעבתנותא. ר' אמי ור' אסי וכול'. וראיתי נסחא אחת שכתוב בה, שצריך המברך לתפוש הככר שמברכין עליו בשתי ידיו. וכך אומר, מנהגן של ישראל שיתפשו הככר של לחם בשתי ידיהם ובוצעין המוציא. ויש לדבר זה סמך, כי הלחם מתחילתו נוהגין בו עשר מצות [ירושלמי חלה פ"א ה"ו]. ואלו הן. הראשונה לא תחרוש בשור ובחמור יחדו. שניה שדך לא תזרע כלאים. ג' לקט. ד' שכחה. חמישית פיאה. ששית ביכורים. שביעית תרומה. שמינית מעשר. תשיעית תרומת מעשר. עשירית חלה. וכן מנין המלות שבפסוק המוציא לחם מן הארץ עשר, דכתיב [תהלים ק"ד] מצמיח חציר לבהמה ועשב לעבודת האדם להוציא לחם מן הארץ, הרי עשר מלות. ולפיכך תופס את הלחם בעשר אצבעותיו, שהן שתי ידיו, ומברך לבורא על שקיים עשר מצוות התלויות בלחם.
פיסקא. כיצד נפלה דליקה וכול'. כמה סעודות חייב אדם לאכול בשבת ר' חידקא אומר ארבע ורבנן אמרי שלש א"ר יוחנן ושניהן מקרא אחד דרשו אכלוהו היום, הרי פעם [אחת]. כי שבת היום, הרי שתים. היום לא תמצאוהו, הרי שלש. לרבי חידקא דאמר ארבע, הני תלת ביום כתיבי, ולא בלילה, וחייב נמי לאכול בליל שבת הרי ארבע. ורבנן דאמרי שלש סברי דהני תלתא דכתיבי, על ליל שבת ויומו. והלכה כרבנן.
<h2>דף קיח.</h2>
ת"ר קערות וכו'. לפי שהוא חייב לאכול בשבת שלש פעמים התירו לו להדיח הקערות שלש פעמים כדי לאכול בהן בשלש סעודות בלבד. ואחר השלש סעודות אינו רשאי להדיחן מפני שאין לו בהן בשבת צורך כדי שידיחן לו. אבל השתיה, כיון שאם ירצה בכל שעה ושעה שותה, ואין לה קבע כמו האכילה, התירו לו להדיח הכוסות והקיתוניות, שהרי ראויין לשתיה כל היום, מפני שהוא צריך להן כל היום. רבי שמעון בן פזי למד מגזירה שוה, נאמר בשבת היום ונאמר בגוג היום, ביום בוא גוג על אדמת. וכן נאמר בשבת היום ונאמר בחבלי המשיח יום, דכתיב לפני בוא יום ה' הגדול והנורא. וכן נאמר בשבת יום ונאמר בדינה של גיהנם היום, דכתיב יום עברה היום ההוא. לפיכך כל המענג בה היום ניצל בזכותו מאלו ה[צרות]. כסא דהרסנא. פירוש כוס דגים קטנים שעושין אותן בק[מח ותבלין].
<h2>דף קיח:</h2>
[אפילו עובד ע"ז כאנוש, מוחלין לו שנאמר] אשרי אנוש יעשה זאת. כלומר אנוש שהוחל בימיו [לעבוד ע"ז], אשריו לו [אם] שב ושמר השבת, מפני שאין אדם [שומר שבת] אלא עד שיחזור מעבודת ע"ז כל עיקר וידע [שהקב"ה ברא הכל באומרו ויכולו] שגרס בה כי ששת ימים וכול'. א"ר יוסי [יהא חלקי וכו'. עם האנשים] המדקדקין על עצמן במצות ומקיימין אותן [ומקפידין] עליהן ועושין אותה למצוה. כל האומר הלל בכל יום ה"ז מחרף ומגדף. מפני שההלל אין אומרים [אותו אלא על הנסים והחסדים אשר] עשה עמנו ועם אבותינו. ולפיכך אין ראוי לאומרו אלא בזמנו. ואם אמרו שלא בזמנו מביא רעה לעולם, כמו המחרף והמגדף שמביאין רעה לעולם. ועוד מדבר [מטעם] אחר, שאינו רשאי לאמרו בכל יום, מפני שכתוב בו "זה היום עשה י"י נגילה ונשמחה בו", ואין כל יום הוא יום טוב.
<h2>דף קיט.</h2>
ר' חנינא מיעטף וקאים אפניא דמעלי שבתא. פירוש שהיה מתעטף ועומד קודם שיכנס השבת במעט. תליסר סאוי. פירוש שלש עשרה סאין. טחוי. פירוש טחו אותן בשמן. מי עדיפת לן מינה. פירוש מי עדיף כבודך מכבוד שבת. אלא לא עשינו אנחנו זה הלחם היפה אלא לכבוד שבת, ואינו לכבודך. רבא הוה זבין בתליסר פשיטי בשרא מתליסר טבחי. פירוש שאם לא יהיה זה הבשר יפה יהיה זה יפה, ואם לא זה יהיה זה. ולפיכך היה קונה משלש עשרה טבחים. ומשלים להו אצינורא דדשא. פירוש שלא היה נכנס מן הדלת עד שמשלים להן דמי הבשר שהיה לוקחו מהם. אשור הייא אשור הייא. כלומר, שהיה קונה חפץ חפץ ומביאו לאנשי ביתו ואומר להם "ישרו זה במהרה ישרו זה במהרה". כלומר תקנו זה במהרה. ויש שפירש הכי, רבא זבין בתליסר פשיטי בשרא מתליסר טבחי, ולא היה נותן להם דמים אלא על פתח הבית, כדי שיתקבצו כל הטבחים אצלו ויהיה לדבר חשיבות, ואומר לאנשי ביתו "ישרו זה הבשר במהרה". ויש שפירש נמי הכי, שהיה משלים להם דמי הבשר שהיה רוצה ליקח אותו אצל הפתח ואומר לטבחים אשור הייא, כלומר "התחזקו במהרה והביאו התחזקו וכול"'. ר' אבא וכו'. אתכתקא. כלי שיתכן לישב עליו. ושייף גודא. כלומר ומתקן האש. רב ענן כשהיה עושה דבר בשביל שבת היה מסיר הבגדים שלו. וילבש גונדא. פירוש בגד צמר. ויניח הבגדים הנאים ללבוש אותם בשבת. משום בגדים שבישל בהם קדרה לרבו אל ימזוג בהן כוס לרבו. רב ספרא מחריך רישא. פירוש מחרך שער שעל הראש של איל או של גדי. פירוש שיבוטא. דגים. [גדיל פתילתא]. כלומר שהיה עושה הפתילות שידליק בהן בשבת. [פרים] סילקא. חתך סילקא כמשמעו. מצלחו ציבי. מבקעין העצים [שיבשל בהן] לשבת. מצית צתותי. פירוש שהיה לוקח עצים [הקטנים כדי להבעיר] בהן העצים הגדולים. ופירוש "מצית" יבעיר משם. [מכתף ועייל. פירוש] נושא על כתיפו ויכנסו לבית, ונשא הכלי על כתפו כדי שיעשו בו חפצו. וזה כולו כבוד לשבת. שולחן של זהב. פירוש קודם שמברכין אומרים לי"י הארץ ומלואה, שידעו היושבין שאסורה ההנאה ממנו קודם הברכה. וכשהן מסלקין אותו. פירוש לאחר שבירכו ואכלו. אומרין השמים שמים לי"י והארץ נתן לבני אדם. כדי שידעו היושבין שכל מה שאכלו, הקב"ה הוא שנתנו לבני אדם. אמרו עליו על שמאי הזקן וכול' אבל הלל הזקן מידה אחרת היתה לו שכל מעשיו היתה לשם שמים. פירוש שהיו מעשיהן סמוכין על נס שעושין להן מן השמים, ולא היו צריכין לחפש על חפציהן, אלא היה הנס מזמן להם חפצם בעת שהם צריכים לו. והוא שאומר בית הלל ברוך י"י יום יום. ובית שמאי לא היו סומכים עצמם על הנס אלא היו מחפשין על חפץ השבת מיום ראשון. והוא שאומ', בית שמאי אומרים מחד בשביך לשבתיך. וכבדתו רב אמר להקדים. פירוש יקדים אכילתו למעלה מן העת שהיה אוכל בו בחול. ושמואל אמר לאחר. אכילתו מן העת שהיה אוכל בחול. [ויש מי שפירש] וכבדתו להקדים, פי' בכניסת שבת. ושמואל אמר לאחר, פי'... רב ששת בקייטא. פירוש בקיץ, היה מושיב תלמידיו במקום השמש. וסיתווא. פירוש בחורף, מושיב תלמידיו במקום שירד עליהם הצל. וזה היה עושה להן ביום ששי, כדי שלא יאריכו בקריאה אלא יקומו במהרה מפני כבוד השבת, כדי שיהיה להם ביום פנאי לעשות בו שאר צרכיהן. ר' זירא הוה אזיל וכול'.
<h2>דף קיט:</h2>
כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכולו מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף [להקב"ה במעשה בראשית]. פירוש שהשבת היא אות לנו כדי שנדע כי ששת ימים עשה י"י את השמים ואת הארץ. לפיכך כל האומר ויכולו כאילו הוא מזכיר את עצמו בזו המצוה הגדולה ומקדש בו. ובשכר שהוא מזכיר את עצמו בזו המצוה הגדולה מעלה עליו הכתוב כאילו קיים את העולם כולו. שכך אמרו [קדושין מ' ע"ב] עשה מצוה אחת אשריו שהכריע עצמו וכל העולם כולו לכף זכות. ולפיכך אמרו נעשה שותף, כלומר בקיום העולם. ר' זירא וכול'. פירוש ביום שישי משום כבוד שבת.
<h2>דף קכ.</h2>
מתניתין. מצילין סל מלא ככרות אע"פ שיש בו מאה סעודה וכול'. ומקשינן והא אמרינן בהך מתניתין שאין מצילין אלא מזון שלש סעודות ותו לא, ואמאי קאמרת הכא מצילין סל ואע"פ שיש בתוכו מאה סעודה. ומהדר רב הונא ואמר לא קשיא כאן בבא להציל כאן בבא לקפל. פירוש להציל בכלי אחד ובפעם אחת. כלומר שאינו נכנס לבית שיש בו הדליקה אלא אותה הפעם בלבד מציל בה אותו הכלי לבדו שיש בו כמה סעודות. כאן בבא לקפל. פירוש שיוציא המזון שהוא צריך לו בשנים ושלשה כלים וצריך שיכנס לבית שיש בו הדליקה שתים ושלש פעמים. ומפני שהוא צריך שיכנס לבית הדלוק שתים ושלש פעמים לא התירו לו להציל אלא שיעור שלש סעודות בלבד, שאם נתיר לו להציל יתר מהן נמצא שנכנס לבית הדלוק פעמים הרבה וחיישינן שמא יכבה. אבל להציל כיון שהוא בכלי אחד בלבד מציל שאינו נכנס בשבילו אלא פעם אחת בלבד ולא אתי לכבויי. ולפיכך מותר לו להצילו.
ר' אבא בר זבדא אמר רב אידי ואידי בבא לקפל. פירוש ששתי המשניות [האלו] שאחת אומרת אינו מציל אלא שלש סעודות בלבד, והמשנה האחרת שאמרה שמותר לו להציל כמה סעודות, שתיהן בבא להציל בשנים ושלש כלים. ואם תאמר שזו המשנה אמרה מצילין סל, דמשמע שהוא כלי אחד. תפרש המשנה שאמרה מצילין סל מלא ככרות בשהסל ריקם והוא מקפל ומניח בו אפילו בשנים ושלשה כלים עד שימלא הסל. ועליו אמרה המשנה מצילין סל מלא ככרות. ואם תאמר מאי שנא בין שתי המשניות שזו בקפול וזו בקפול. אימא לך שהמשנה שלא התירה אלא שלש סעודות בלבד, היא בשהיה מציל לחצר אחרת, שאין הטילטול לה מזו החצר מותר. והמשנה שאמרה שמותר להציל כמה סעודות, היא בשיהיה מציל לחצר שהטילטול לה מותר.
בעי רב הונא בריה דרב יהושע. פירוש על טעם מי שסובר שמשנת הסל במציל ומשנת מצילין מזון שלש סעודות במקפל. אם פרש טליתו וקיפל והניחם בו. ככרים על גבי ככרים ועשה בו כמה סעודות. מאי. כיון שהטלית הוא כלי אחד יהיה דינו כדין הבא להציל שהוא ככלי אחד ומותר לו להציל כל מה שירצה. או נאמר כיון שהוא מקפל ומניח בטלית אסור לו להציל יתר משלש סעודות. ומשום דדמי כמקפל בשנים ושלשה כלים. ומהדר ליה רבא ואמר שדינו כדין הבא להציל ומותר. ורבא גופיה למד זה מהא, דאמרינן אטעייה רב שיזבי לרב חסדא ודרש ובלבד שלא יביא כלי שהוא מחזיק יתר משלש סעודות וימלאנו. ומדאמרינן אטעייה שמע מינה שאם פרש עליו טליתו שדינו כדין המציל ומותר. מאי טעותא. פירוש מה שאמר ובלבד שלא יביא כלי שמחזיק יתר משלש סעודות וימלאנו מנא לך שהוא טעות. אמר ליה מהא דקתני ובלבד שלא יביא כלי אחר ויקלוט כלי אחר ויצרף. כלי אחר הוא שאסור להביאו, אבל באותו כלי שהניחו בתחלה תחתיה אם ירצה שיקלוט בו או יצרף בו עד שימלאנו מותר. שמע מינה דהאי דאמר ובלבד שלא יביא כלי מחזיק יתר על שלש סעודות טעות [היא].
<h2>דף קכ:</h2>
תנו רבנן נר שעל גבי הטבלא מנער את הטבלא והנר נופל מעליה. ואם כבה כבה. והוא שלא תהיה הטבלא מוקבעת בסיס לנר, שאם עשאה בסיס לזה הנר נעשית בסיס לדבר האסור ואסור לו לטלטלה, אלא יהיה שכח והניח עליה על דעת שהוא יקח אותו מעל הטבלא. כדאמרי דבי רבי ינאי לא שנו. פירוש שמנער הטבלא. אלא בששכח. והניח עליה. אבל הניחו עליה. על דעת שיעשנה בסיס אסור, מפני שנעשה בסיס לדבר האסור, ואסור לטלטלה. ואם היה נר אחורי דלת אסור לפתוח אותו, ואפילו אין שם אלא רוח מצויה. ולאו משום שגרם כבוי אסור, אלא משום שמודה רבי שמעון בדפסיק רישיה ולא ימות. ובידוע שאם פתח הדלת על הנר יכבה, [ואם אינו ידוע] מותר. וגרם כיבוי מותר כרבי שמעון. ואין הלכה כרבי יוסי [דאמר] אסור.
<h2>דף קכא.</h2>
מתניתין. נכרי שבא לכבות. [אין אומרים לו כבה] ואין אומרים לו אל תכבה. אלא מניחהו בדעתו. קטן שבא לכבות אין שומעין לו מפני ששביתתו עליך. דכתיב אתה ובנך ובתך וכולי'. ואוקמה [גמרא בקטן העושה על דעת אביו. פירוש] בקטן שהוא מפחד מאביו. ובלבו שֵכֶל מה שהוא מתירא מאביו, וכשהוא עתה מכבה אינו [עושהו אלא בשביל] אביו. ולפיכך אין מניחין אותו לכבות. אבל בקטן טיפש שאין בלבו מורא מחמת אביו אם בא לכבות אין מונעין אותו, שאינו עושה [לדעת אביו]. א"ר אמי בדליקה וכול'. ברייתא מעשה בחצירו של יוסף. שנפלה בו דליקה. ולאיפרכוס שבהן. פירוש ולגדול שבהן חמשה. פיסקא. כופין קערה וכול' ועל צואה של קטן.
<h2>דף קכא:</h2>
אגמרה ר' אבין לבניה, שהיא צואה של קטן ממש. אמרו ליה תא חזי בני אינשי היכי מגמרי שטואתא לבנייהו. צואה של קטן גרף של רעי היא ומותר לו להוציאה בידים, ולמה הוא צריך שיכפה עליה קערה. ולהכי אוקימנא לה בגמרא שהיא צואה של תרנגולין. והכי קאמרה מתניתין כופין קערה על צואה של תרנגולין בשביל שלא יתלכלך בה קטן. והוא שתהיה צואת תרנגולין בחצר שאינה מוכנת שישבו בה בני אדם, כגון החצר שמבשלין, הוא שאסור להסיר הצואה של תרנגולים בה בידים. אבל אם היתה הצואה של תרנגולים או צואה של בני אדם בחצר שישבו בה בני אדם מותר להסירה ולהוליכה לבית הכסא, דגרף של רעי היא, וקיימא לן בגמרא דגרף של רעי מותר לטלטלו.
חמשה נהרגין וכול'. זבוב וצירעה הן מין אחד אלא שזה קטן וזה גדול. כמו שאתה אומר אלנחלה ואליגבור. הדיב. שם מקום הוא והעקרבים שלו ממיתים. כמו שאתה אומר אלעקרב אליתיפיקוס. ונחש שבארץ ישראל. מפני שהוא שוכן בהרים וגדל שם יהיה מזיק יתר מנחש שהוא גדל בעפר. והוא כמו שאתה אומר אלתעאבין אלמעטשה. וכלב שוטה בכל מקום. ואלו כולן אף על פי שאינן רצין אחריו. ברייתא. נזדמנו לו. כלומר יצאו לו נחשים ועקרבים בשבת והרגן, בידוע שיצאו לו להורגו, ונעשה לו נס מן השמים. והוא שיהיו אלו העקרבים והנחשים של כל מקום שאמרנו שמותר לו להרגן. נישופין בו. כלומר מתגרין בו והולכין לעומתו. אבל אם [אינן] הולכין לעומתו אסור לו ליגע בהן.
רוק דורסו לפי תומו. פירוש והוא שיהיה בחצר שאינה מוכנת לישיבה, או מכסהו בעפר המוכן שאסור להוציאו, אבל אם היה בחצר המוכנת לישיבה מותר לו להוציא כגרף של רעי. נחש דורסו לפי תומו. ואע"פ [שאפשר לכסותו], מפני הסכנה אין ראוי לעשותו, שמא יתרשל האדם... וידוע [אבא] בר מרתא היה אצלו חוב [והיו] מצערין אותו בשביל הממון שהיה אצלו הוא דאבא בר מרתא, והיה יושב בחצר שאינה מוכנת לעבדיו, הביאו לו כלי וכפו עליו משום שהוא בחצר [שאינה מוכנת לישיבה ואינו] ראוי לו להוציאו. אמר אבא בר מרתא [א"צ להביא] כלי, הכי אמר רב יהודה רוק דורסו לפי תומו. אמר ראש הגולה צורבא מרבנן הוא שבקוהו. כלומר הניחו אותו בלא ננבר. [פמוטות של בית רבי] מותר לטלטלן. פי' בכסא מדון, שכל דבר שהוא [ראוי להשתמש בו מותר לטלטלו] בשבת. ואם תאמר שמא יכבה... שהוא האסור, מותר [לטלטל] המנורה וכל הדומה לה, שדעתו בין השמשות [עליו]. פמוטות של בית רבי, הם מנורות גדולות, ומחמת גודלן הוצרכו להתירם. דהכי קא שאיל ואמר האי פמוטות של בית רבי מותרין בטילטול, במה היה המנורה ניטלת [ביד אחת או] אינה ניטלת אלא בשתי ידים.
